bonjour! bon travail! bon soir!
בוקר טוב! עבודה מהנה! ערב טוב... כך מברכים אחד את השני כשחולפים איש על פניו.
עוד יום חולף לו בכפר הנוער, ונראה לנו שאנו מתחילים להבין את המקום בו אנו נמצאים. ואולי לא?...
האם אנו באמת מבינים כיצד דברים זזים כאן בכפר? האם אנשי סונגהאי מבינים את הכוונות שלנו לעזור באמת ובתמים למקום הזה? או שאולי הפער בין האדם הלבן והשחור הוא כל כך גדול וטבוע בהם ובנו שגם אם נשאר כאן עוד שנים רבות עדיין יהיה החשד הזה, שקיים בין הגזעים בו האדם השחור רואה בנו הלבנים כאובייקט כספי, מקור לעושר וכרטיס הטיסה שלו להיחלצות מהיבשת הזו. האדם שבא להנות ולנצל את היבשת מבלי לסבול את הקושי לחיות בה יום יום.
הדרך לבניית האמון עדיין רבה, אך אנו בטוחים כי בסוף שהותנו כאן יבינו אנשי המקום שהמטרה שלנו משותפת להם- לחיות חיים טובים יותר ביבשת אפריקה.
כמובן שאין כמו עבודה בשטח בכדי להוכיח את כוונתנו. לאחר שערכנו היכרות ראשונית עם המערכת ואספנו נתונים רלוונטיים, גיבשנו שני פרויקטים מרכזיים שאנו עוסקים בהם בימים אלה- שיווק וחינוך.
סונגהאי הוא ארגון ללא מטרת רווח (NGO) שמטרתו הראשית היא להכשיר את הנוער שבא ללמוד כאן עבודה חקלאית ותעשייתית. התוצרת של העבודה נמכרת בחנות ללקוחות פרטיים אך גם לסיטונאים. בנוסף ישנן 2 מסעדות בתוך הכפר המשרתות את תושבי פורטו נובו ומבקרי הכפר. כאן אנו נתקלים בקושי מסויים עם המשימה שהטילו עלינו, שיווק, ביחד עם המגבלה של ארגון מסוג כזה שאסור לו להיות רווחי.
אנו מתמקדים בפיתוח של שני מוצרים, אחד מוצלח שמכירותיו גבוהות (יוגורט) ואחר שמכירותיו נמוכות (סירופ גזר). צורת השיווק תתמקד בעיצוב תווית חדשה ואריזה חדשה. רעיון נוסף שעלה הוא לייצור ולשווק גלידה ביתית שתימכר בחנות.
אנו עתידים להעביר סדנת שירות לקוחות, בשיתוף עם גורמים מקומיים ובנוסף נערוך פילוח שוק ואפיון של הלקוחות המרכזיים.
בנוסף עיצבנו מודל לאתר אינטרנט משופר שאושר על ידי אנשי המקום ואנו מתחילים בבנייתו. האירוע המרכזי בתחום זה הינו יריד מוצרים שיתקיים בחודשים נובמבר דצמבר שיכלול דוכני הסברה, מכירה ומשחקים לילדים ואנו נעזור בהכנתו.
קיימת אצלנו תחושה שהציפייה של מנהלי סונגהיי מאיתנו ליצירת תוכנית שיווקית מקיפה ומקצועית הינה מעבר להכשרתנו ולידע שנמצא ברשותנו, אך אנו עושים כמיטב יכולתנו לספק צורך זה אותו הם מעלים בפנינו. אנו מצידנו מתמקדים בעיצוב שיטת עבודה אינטגרלית בין הגורמים הרלוונטיים בסונגהיי. חשוב לנו להבהיר לעובדי המקום את ההבנה שבעזרת שיתוף פעולה בין המחלקות השונות בכפר ניתן לעבוד בצורה יותר יעילה ולקדם רעיונות חדשים, יותר מאשר אם הם יצליחו למכור כמות רבה ממוצר כזה או אחר. הרעיון הוא ליצור חשיבה שהיא 'מחוץ לקופסא' שבעזרתה ניתן להגיע לתובנות חדשות.
הפרויקט החינוכי עוסק בהעלאת המודעות של החניכים בכפר לתחומי המנהיגות, היזמות ועבודת הצוות, כל זאת על מנת לתת להם כלים להתמודדות מעשית לאחר סיום הכשרתם בכפר. בנינו תוכנית חינוך הכוללת שיעורים פרונטאליים וסדנאות מנהיגות שונות. עד כה העברנו 3 פעילויות- פעילות אחת לכל קבוצת חניכים. אנו רואים בפרויקט זה את 'ספינת הדגל' שלשמה הגענו וכמקום שבו באמת אפשר להשפיע לטווח ארוך. כרגע אנו בשלב תיאום ציפיות עם ראשי סונגהאי אשר רוצים לוודא שהתוכנית שלנו מסתדרת עם רוח סונגהאי (בכל זאת, בארגון כמו בארגון, יש בירוקרטיה) ואנו לא גורמים ל"השחתת" הנוער...
לבקשת מנהל מחלקת גידול הפטריות בכפר, יצרנו קשר עם בעלי חווה חקלאית בארץ המתמחה בגידול זה , לצורך החלפת מידע והעשרה. נענינו בחיוב על ידי מנהלי חווה בתקוע ואנו בתהליכים של יצירת קשר רציף עמם.
העבודה בכפר סונגהאי, הממוקם בלב סביבה עירונית, גורמת לנו לתחושת מחנק מסוימת. כדי לפצות על שעות המשרד הרבות שאנו צוברים במהלך השבוע, אנו משתדלים לצאת ולטייל ברחבי בנין.
שבוע שעבר יצאנו לכפר Ganvie הממוקם באמצע אגם מים צפונית לעיר הבירה Cotonuo.
כפר זה הוקם על ידי בני שבט מקומי (Tofinu) שברחו מפני חיילי מלך דהומי (DAHOMEY) ששלט באזור במאה ה-17 ורצה להפוך אותם לעבדים. אותם אנשים בנו את הבקתות שלהם על קלונסאות מעץ באמצע אגם גדול וכך הצליחו להסתתר מפני רודפיהם שאמונתם אסרה עליהם להיכנס למים. אנשי המקום מתפרנסים בעיקר מדייג אך גם מתיירות. הסיור שלנו במקום כלל השכרה של סירת עץ עם מנוע אשר שטה לה בנחת בין בתי הכפר (כמובן עם עצירות לקניית מזכרות).
אל הסירה שלנו הצטרפו שני מטיילים לא צפויים. כאשר עמדנו בנקודת הכניסה לאגם והיינו עסוקים בארגון סירה, שאלו אותנו שני תיירים שהיו מעוניינים גם בביקור בכפר, האם הם יכולים להצטרף אלינו לשייט. כמובן שהסכמנו (ככה הורדנו את העלות לנפש...) וכבדרך אגב שאלנו מאיזו מדינה הם באים? התשובה שלהם הפתיעה אותנו- "אנחנו מלבנון". חייכנו. "למה? מאיפה אתם?" התעניין הלבנוני. "אנחנו שכנים שלכם מדרום" ענינו. "מה?, מסוריה? ירדן?" שאל הלבנוני. "מישראל" הבהרנו לו. בשלב זה נראה כי היה מתח קטן באוויר ולא היינו בטוחים אם הסיור המשותף יצא לפועל אך כעבור כמה שניות התבדו חששותינו. כבר בדרך לסירה החלפנו פרטים לפשר מעשינו בבנין וכך הכרנו את זיאד וחברו אשר עובדים בחברת תקשורת כאן במדינה. זיאד וחברו 'התגלו' כאנשים לבביים ומהשיחות איתם הבנו שיש לנו הרבה מהמשותף- טיולים ואהבה לחומוס!. פוליטיקה לא הייתה חלק מהשיחה וההומור תפס חלק נכבד בה. פתאום, במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, הסכסוך שקיים בין ממשלות ישראל ולבנון נראה לנו מטופש ומיותר. כל שנותר לנו הוא להצטער שבגלל ארגון טרור ששולט בפועל בלבנון אנו לא נוכל לבקר בקרוב את זיאד בביתו אשר בביירות. מי יודע? אולי המשלחת הבאה שתצא מהאוניברסיטה תהיה לשכנה מהצפון? מייד לאחר שסיימנו את השייט פתחנו ערכת קפה וביחד עם כמה עוגיות תיכננו טיולים משותפים בבנין ובלבנון...לאחר מכן, המשכנו לעיר קוטנו שם סעדנו צהריים במסעדה לבנונית עם פיתות וטחינה (החומוס נגמר...).
קינחנו עם בקלוואה ונפרדנו לא לפני שקבענו פעם נוספת להיפגש, אבל בפעם הבאה- רק עם חומוס!
יום לאחר הטיול עזבה אותנו זיו, חברתנו למשלחת, וחזרה לישראל מסיבות אישיות. נאחל לה רק טוב בהמשך דרכה. "...נשארנו שישה אם סופרים גם אותי..." שר שלמה ארצי, ובתקווה שתקופת הזמן שנותרה לנו תהיה ברוכה בעשייה.
בוקר טוב! עבודה מהנה! ערב טוב... כך מברכים אחד את השני כשחולפים איש על פניו.
עוד יום חולף לו בכפר הנוער, ונראה לנו שאנו מתחילים להבין את המקום בו אנו נמצאים. ואולי לא?...
האם אנו באמת מבינים כיצד דברים זזים כאן בכפר? האם אנשי סונגהאי מבינים את הכוונות שלנו לעזור באמת ובתמים למקום הזה? או שאולי הפער בין האדם הלבן והשחור הוא כל כך גדול וטבוע בהם ובנו שגם אם נשאר כאן עוד שנים רבות עדיין יהיה החשד הזה, שקיים בין הגזעים בו האדם השחור רואה בנו הלבנים כאובייקט כספי, מקור לעושר וכרטיס הטיסה שלו להיחלצות מהיבשת הזו. האדם שבא להנות ולנצל את היבשת מבלי לסבול את הקושי לחיות בה יום יום.
הדרך לבניית האמון עדיין רבה, אך אנו בטוחים כי בסוף שהותנו כאן יבינו אנשי המקום שהמטרה שלנו משותפת להם- לחיות חיים טובים יותר ביבשת אפריקה.
כמובן שאין כמו עבודה בשטח בכדי להוכיח את כוונתנו. לאחר שערכנו היכרות ראשונית עם המערכת ואספנו נתונים רלוונטיים, גיבשנו שני פרויקטים מרכזיים שאנו עוסקים בהם בימים אלה- שיווק וחינוך.
סונגהאי הוא ארגון ללא מטרת רווח (NGO) שמטרתו הראשית היא להכשיר את הנוער שבא ללמוד כאן עבודה חקלאית ותעשייתית. התוצרת של העבודה נמכרת בחנות ללקוחות פרטיים אך גם לסיטונאים. בנוסף ישנן 2 מסעדות בתוך הכפר המשרתות את תושבי פורטו נובו ומבקרי הכפר. כאן אנו נתקלים בקושי מסויים עם המשימה שהטילו עלינו, שיווק, ביחד עם המגבלה של ארגון מסוג כזה שאסור לו להיות רווחי.
אנו מתמקדים בפיתוח של שני מוצרים, אחד מוצלח שמכירותיו גבוהות (יוגורט) ואחר שמכירותיו נמוכות (סירופ גזר). צורת השיווק תתמקד בעיצוב תווית חדשה ואריזה חדשה. רעיון נוסף שעלה הוא לייצור ולשווק גלידה ביתית שתימכר בחנות.
אנו עתידים להעביר סדנת שירות לקוחות, בשיתוף עם גורמים מקומיים ובנוסף נערוך פילוח שוק ואפיון של הלקוחות המרכזיים.
בנוסף עיצבנו מודל לאתר אינטרנט משופר שאושר על ידי אנשי המקום ואנו מתחילים בבנייתו. האירוע המרכזי בתחום זה הינו יריד מוצרים שיתקיים בחודשים נובמבר דצמבר שיכלול דוכני הסברה, מכירה ומשחקים לילדים ואנו נעזור בהכנתו.
קיימת אצלנו תחושה שהציפייה של מנהלי סונגהיי מאיתנו ליצירת תוכנית שיווקית מקיפה ומקצועית הינה מעבר להכשרתנו ולידע שנמצא ברשותנו, אך אנו עושים כמיטב יכולתנו לספק צורך זה אותו הם מעלים בפנינו. אנו מצידנו מתמקדים בעיצוב שיטת עבודה אינטגרלית בין הגורמים הרלוונטיים בסונגהיי. חשוב לנו להבהיר לעובדי המקום את ההבנה שבעזרת שיתוף פעולה בין המחלקות השונות בכפר ניתן לעבוד בצורה יותר יעילה ולקדם רעיונות חדשים, יותר מאשר אם הם יצליחו למכור כמות רבה ממוצר כזה או אחר. הרעיון הוא ליצור חשיבה שהיא 'מחוץ לקופסא' שבעזרתה ניתן להגיע לתובנות חדשות.
הפרויקט החינוכי עוסק בהעלאת המודעות של החניכים בכפר לתחומי המנהיגות, היזמות ועבודת הצוות, כל זאת על מנת לתת להם כלים להתמודדות מעשית לאחר סיום הכשרתם בכפר. בנינו תוכנית חינוך הכוללת שיעורים פרונטאליים וסדנאות מנהיגות שונות. עד כה העברנו 3 פעילויות- פעילות אחת לכל קבוצת חניכים. אנו רואים בפרויקט זה את 'ספינת הדגל' שלשמה הגענו וכמקום שבו באמת אפשר להשפיע לטווח ארוך. כרגע אנו בשלב תיאום ציפיות עם ראשי סונגהאי אשר רוצים לוודא שהתוכנית שלנו מסתדרת עם רוח סונגהאי (בכל זאת, בארגון כמו בארגון, יש בירוקרטיה) ואנו לא גורמים ל"השחתת" הנוער...
לבקשת מנהל מחלקת גידול הפטריות בכפר, יצרנו קשר עם בעלי חווה חקלאית בארץ המתמחה בגידול זה , לצורך החלפת מידע והעשרה. נענינו בחיוב על ידי מנהלי חווה בתקוע ואנו בתהליכים של יצירת קשר רציף עמם.
העבודה בכפר סונגהאי, הממוקם בלב סביבה עירונית, גורמת לנו לתחושת מחנק מסוימת. כדי לפצות על שעות המשרד הרבות שאנו צוברים במהלך השבוע, אנו משתדלים לצאת ולטייל ברחבי בנין.
שבוע שעבר יצאנו לכפר Ganvie הממוקם באמצע אגם מים צפונית לעיר הבירה Cotonuo.
כפר זה הוקם על ידי בני שבט מקומי (Tofinu) שברחו מפני חיילי מלך דהומי (DAHOMEY) ששלט באזור במאה ה-17 ורצה להפוך אותם לעבדים. אותם אנשים בנו את הבקתות שלהם על קלונסאות מעץ באמצע אגם גדול וכך הצליחו להסתתר מפני רודפיהם שאמונתם אסרה עליהם להיכנס למים. אנשי המקום מתפרנסים בעיקר מדייג אך גם מתיירות. הסיור שלנו במקום כלל השכרה של סירת עץ עם מנוע אשר שטה לה בנחת בין בתי הכפר (כמובן עם עצירות לקניית מזכרות).
אל הסירה שלנו הצטרפו שני מטיילים לא צפויים. כאשר עמדנו בנקודת הכניסה לאגם והיינו עסוקים בארגון סירה, שאלו אותנו שני תיירים שהיו מעוניינים גם בביקור בכפר, האם הם יכולים להצטרף אלינו לשייט. כמובן שהסכמנו (ככה הורדנו את העלות לנפש...) וכבדרך אגב שאלנו מאיזו מדינה הם באים? התשובה שלהם הפתיעה אותנו- "אנחנו מלבנון". חייכנו. "למה? מאיפה אתם?" התעניין הלבנוני. "אנחנו שכנים שלכם מדרום" ענינו. "מה?, מסוריה? ירדן?" שאל הלבנוני. "מישראל" הבהרנו לו. בשלב זה נראה כי היה מתח קטן באוויר ולא היינו בטוחים אם הסיור המשותף יצא לפועל אך כעבור כמה שניות התבדו חששותינו. כבר בדרך לסירה החלפנו פרטים לפשר מעשינו בבנין וכך הכרנו את זיאד וחברו אשר עובדים בחברת תקשורת כאן במדינה. זיאד וחברו 'התגלו' כאנשים לבביים ומהשיחות איתם הבנו שיש לנו הרבה מהמשותף- טיולים ואהבה לחומוס!. פוליטיקה לא הייתה חלק מהשיחה וההומור תפס חלק נכבד בה. פתאום, במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, הסכסוך שקיים בין ממשלות ישראל ולבנון נראה לנו מטופש ומיותר. כל שנותר לנו הוא להצטער שבגלל ארגון טרור ששולט בפועל בלבנון אנו לא נוכל לבקר בקרוב את זיאד בביתו אשר בביירות. מי יודע? אולי המשלחת הבאה שתצא מהאוניברסיטה תהיה לשכנה מהצפון? מייד לאחר שסיימנו את השייט פתחנו ערכת קפה וביחד עם כמה עוגיות תיכננו טיולים משותפים בבנין ובלבנון...לאחר מכן, המשכנו לעיר קוטנו שם סעדנו צהריים במסעדה לבנונית עם פיתות וטחינה (החומוס נגמר...).
קינחנו עם בקלוואה ונפרדנו לא לפני שקבענו פעם נוספת להיפגש, אבל בפעם הבאה- רק עם חומוס!
יום לאחר הטיול עזבה אותנו זיו, חברתנו למשלחת, וחזרה לישראל מסיבות אישיות. נאחל לה רק טוב בהמשך דרכה. "...נשארנו שישה אם סופרים גם אותי..." שר שלמה ארצי, ובתקווה שתקופת הזמן שנותרה לנו תהיה ברוכה בעשייה.
No comments:
Post a Comment