קצת תמונות מהפרוייקטים שנעשו בכפר

מילות סיום

זהו, תמו שלושת החודשים ואיתם תקופת ההתנדבות שלנו כאן בבנין. הגענו לשלב הסיכומים ואיתו השאלה האם עמדנו במטרות שהצבנו לעצמנו בתחילת ההתנדבות? זו שאלה קשה שאת התשובה אליה נדע כנראה רק בעוד זמן רב לאחר שנעזוב את הכפר.  את התשובה לשאלה הזו אנו נצטרך לחפש בכנות הפנימית שלנו ואצל אותם אנשים שבתחילת דרכנו כאן היו בשבילנו דמויות אחידות וחסרות אופי אישי, אך עכשיו יש להם גם תווי פנים ושם. ואולי בעצם ההיכרות שלנו אם אותם אנשים שנקשרנו אליהם ואיתם עבדנו בצמוד לאורך כל התקופה, התשובה נמצאת. אותם אנשים שאולי יום אחד יזכרו בנו ויגידו לעצמם שאפשר גם אחרת!

לקראת סיום אנו רוצים לשוב ולהודות ל'מרכז אפריקה' אשר באוניבסיטת בן-גוריון ולד"ר תמר גולן העומדת בראש, על ההזדמנות החד פעמית שניתנה לנו לחוות את אפריקה מנקודת מבט קצת שונה. אין ספק שבזמן הזה למדנו להכיר תרבות חדשה אך גם למדנו הרבה על מאד עצמנו.

נתראה בהרפתקה הבאה! 

מתקרבים לסיום

נותר לנו עוד פחות מחודש לשהייה שלנו בכפר ונראה כי הסבלנות שלנו נשאה פרי.
פרוייקט השיווק עבר משלב הרעיונות לשלב הביצוע ובימים אלו אנו עובדים על הוצאתו אל הפועל. גם נושא פירסום הכפר קורם עור וגידים וכבר שוקדים על ציור מפה תיירותית שתוצב על גבי לוח מודעות בכניסה לכפר. סדנת שירות הלקוחות יצאה גם היא אל הפועל והתגובות אליה היו טובות.
בתחום החינוך קיבלנו סוף כל סוף את האישור המיוחל להתחלת העבודה  עם הנוער וכבר העברנו פעילות ראשונה בנושא מנהיגות. האישיים איתם עבדנו היו נלסון מנדלה, מהטמה גנדי ודוד בן-גורין. אנשים צנועים ומנהיגים מלידה שבעזרת תכונותם האישיות בלבד הצליחו לסחוף אחריהם את המוני העם. בעזרת דוגמאות מאנשים אלו רצינו להראות לחניכי הכפר שלאחר שהם יסיימו כאן בכפר וילכו להקים בעצמם חוות משלהם, הם לא יצטרכו להיות אנשים חזקים פיזית או מבוססים כלכלית- מה שהם יצטרכו זה קצת חזון, כריזמה, אומץ והרבה אמונה בדרכם.   
יש תחושה שהדברים מסתדרים פחות או יותר ונראה כי יצרנו שפה משותפת עם אוכלוסיית סונגהאי.
השבוע נעשה מהפך קטן במסעדה המקומית בזמן ארוחת ערב אחת והפעם מי שיגיש את המזון יהיה אנחנו בעוד שצוות המסעדה ישב ויהנה מארוחה ישראלית בריאה וטעימה. מי יודע, אולי השקשוקה שנכין תיכנס לתפריט המקומי?
בנוסף לעבודות היום יום, אנחנו כבר מתחילים לחשוב מה הלאה, אחרי תקופת התתנדבות שלנו. לכל אחד מאיתנו יש תוכנית שונה כיצד הוא ממשיך מכאן אך לכולנו ברור שנמשיך לטייל ביבשת.
במשך הזמן שהעברנו עד עכשיו ניסינו לעזור לעצב חיים של אנשים אחרים אך ללא ספק גם אנחנו הושפענו רבות- הן מהאנשים המקומיים שאיתם אנו עובדים והן מהחוויות שנצברו בתוך הקבוצה של בוגרי האוניברסיטה שנתקבצה לה.   

קצת יהדות

מצ"ב קטע קטן שהקראנו בארוחת ערב משותפת עם מייסד הכפר, האב גוטפרי, כך שבנוסף לאכילת חלות הוא ישמע גם דבר תורה קטן מהברית הישנה...

פרשת השבוע- ויצא

הפרשה מתחילה בסיפור יציאתו של יעקב מבית אביו במצוות אימו על מנת למצוא לעצמו כלה אצל אחיה, לבן.
יעקב מגיע לבאר המרכזית בחרן, מקום מושבו של לבן, היכן שכל רועי הצאן מהאזור מגיעים להשקות את עדריהם. בכדי לשאוב מים מהבאר על הרועים לחכות עד שיהיו מספיק אנשים כדי שביחד הם יוכלו לגלול את האבן מעל הפתח שלה. יעקב מברך אותם לשלום ופותח איתם בשיחת נימוסים. לפתע מגיעה למקום רועת צאן- רחל בת לבן. יעקב נרגש לקראתה ונחלץ לעזרתה ולבדו(!) הוא מצליח להזיז את האבן הכבדה מעל פי הבאר: " ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו וייגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו".
לאחר פעולה מרשימה זו עולה השאלה מה גרם ליעקב להתנהג כך? הרי ידוע לנו שהוא היה איש תם יושב אוהלים אשר הרבה בישיבה ולימוד. יעקב היה דמות פאסיבית בעיקרה אשר כל פעולה שלו נעשתה בתיאום אמו רבקה בלבד(!) . מה גרם לו אם כן להתנהג בניגוד לאופיו ולנקוט בפעולה אקטיבית?
התשובה לשאלה זו נעוצה בסיפור קצר שמתרחש לפני כן. בדרך לחרן יעקב עוצר לנוח ולישון. הוא חולם חלום בו מופיע סולם שעולה עד השמיים ועליו מלאכים עולים ויורדים. אלוקים נגלה אליו ואומר לו שהוא יירש את ארץ ישראל ומהזרע שלו יעשה עם גדול. חלום זה יוצר אצל יעקב מטרה, משימה, תחושת שליחות ומשמעות חדשה לחייו וזה מה שנותן לו את הכוח והמוטיבציה לפעול ולחשוב בכלל על להזיז את האבן הכבדה שכיסתה את פי הבאר.
מה ניתן ללמוד מסיפור זה? ברגע שיש לך מטרה בחיים ואתה יודע לאן פניך מועדות יותר קל לך לפעול. ניטשה אמר: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה- יוכל לשאת כמעט כל איך". זאת אומרת שחזון ומטרה עוזרים לאדם ויוצרים אצלו כבר את חצי הדרך, ועם החצי השני שמגיע בהמשך, זה שקשור לשאלת כיצד ואיך, הוא כבר ידע כיצד עליו להתנהג.
אותו דבר כאן בכפר 'סונגהאי', בבנין ובאפריקה. ברגע שהאפריקאי יגדיר לעצמו את מטרתו- פיתוח עצמאות כלכלית וחברתית תוך תחושת גאווה כך גם הדרך והגישה שלו ישתנו. תיווצר אצלו תחושת שליחות. ברגע שהוא יבין שהגורל שלו מונח בידיו תהיה בו השאיפה לצאת ממעגל העוני ולהיות עצמאי והוא יגלה שאת הכוחות לכך הוא ימצא בתוך עצמו. הכוחות האלו היו שם תמיד, אך הם אף פעם לא יצאו אל הפועל. האם יעקב נהפך בן רגע לאדם חזק יותר פיזית לאחר שהוא ראה את רחל? כוחותיו פשוט באו לידי ביטוי לאחר שניתנה משמעות חדשה לחייו!.
כשמדינת ישראל קמה היו קשיים רבים איתם נאבקו המתיישבים הראשונים שהקימו את הישובים באדמות קשות ותחת תנאי מחייה נוראיים. אך למרות הכל- הם הצליחו להקים קיבוצים, מושבים וערים אשר הרכיבו מדינה לתפארת. היה להם חלום! אך כפי שאמר פעם איש ותיק: "גם לחלום, צריך לדעת...". לא מספיק לדבר באוויר על מה שצריך לעשות אלא יש להאמין בעצמך שבאמת אפשר להוביל מהלך לשינוי!.     

נתקלים בקשיים

"... YOVO YOVO BONSOUR! SAVA BIEN? MERCI..."

יובו, ככה קוראים לאדם הלבן כאן בבנין. לאן שלא תלך- יובו. ברגע שנכנסת לשדה הראייה של המקומי- מייד תקבל קריאה: יובו! האמת שתושבי בנין מסבירי פנים ולהבדיל ממקומות אחרים שבהם לא מסתפקים בצעקות לאדם הלבן אלא גם רודפים אחריו בניסיון להוציא ממנו כסף, המקומיים כאן מאד אדיבים ועם אווירה טובה.

"אתם, האדם הלבן, חושבים שיודעים הכל! נותנים עצות וכותבים תוכניות מבלי להבין כיצד פועלים הדברים באמת!.." כך הגיב האחראי לחינוך כאשר הצגנו לו את התוכנית שלנו לעבודה עם הנוער בסונגהאי. האמת היא, שדברים אלו היוו סטירת לחי שהחזירה אותנו למציאות האפריקאית. זה הגיע לנו. מה חשבנו לעצמנו? שנעשה כמה פעילויות עם הנוער ברוח "הצופים" ובזה נתרום את חלקנו ליבשת? האם באמת אנחנו מבינים מול מי אנחנו עובדים ומהי 'רוח סונגהאי' שעל פיה מתחנך הנוער כאן לעבודה קשה?

כן, אנשי החינוך בסונגהאי רוצים לעבוד איתנו- אבל בדרך שלהם. סבלנות היא מילת המפתח כאן. אבל אין לנו זמן! עוד פחות מחודשיים אנחנו מסיימים כאן! יאללה, תנו להתחיל לעבוד! למה רק עכשיו נפגש איתנו האחראי על החינוך של הנוער? יכול להיות שאם היו מאשרים לנו כבר לעבוד עם הנוער מלפני חודש הדברים היו נראים אחרת והיו מבינים טוב יותר מהי מטרתנו כאן בכפר. למה השהו לנו את הפעילויות המשותפות עם הנוער? אנחנו מרגישים שקיימת יותר מדי בירוקרטיה באירגון הזה שנקרא 'סונגהאי' והכל מתנהל מתוך פחד ויראה מפני 'הדירקטור', האב גוטפרי, שהקים את המקום. כל פעולה מצריכה אישור שנמרחת על פני כמה ימים עד שהיא מתקבלת. איך אפשר להוציא ככה רעיונות אל הפועל? לדוגמא עם הנוער. המטרה שלנו משותפת לסונגהאי- לתת כלים לנוער שמוכשר כאן להתמודד לבד לאחר סיום פרק ההכשרה. אבל האם רק על ידי עבודה בשטח רוכשים ידע?  פיתרון שמתקבל  מהאדם הלבן בצורת 'הדג' לא יביא לעזרה כמו פיתרון בצורת 'לימוד הדייג'. כאן אנחנו מקווים ורוצים להשפיע- לגרום לנוער לחשוב בעצמם על פיתרונות לבעיות שצצות במהלך היום יום. את היכולת לעצור, להסתכל ולחשוב האם ניתן לעבוד בצורה יותר יעילה, זוהי מטרתנו כאן!.

אם נצליח בסופו של התהליך להשאיר כאן חותם שישאר זמן רב לאחר עזיבתנו- עשינו את שלנו.

בינתיים מחפשים דרכים נוספות לתרום. ליאל יצרה קשר עם בית יתומים בשם 'ידידיה' השייכת לעמותת 'עץ החיים' הנמצא במרחק של חצי שעה נסיעה מפורטו נובו בכפר סאקאטה. לאחר ביקור קצר במקום נתוודנו לאישה גרמניה בשם גבי שביחד עם עוד זוג אמריקאים צעירים, אשלי וג'ון, מהווים נקודת אור עבור 30 ילדים שאיבדו את הוריהם או שלחילופין אין הוריהם יכולים לדאוג להם בעצמם. אנחנו מקווים להמשיך להיות בקשר עם המקום בסופי השבוע ולעבוד ביחד עם הילדים המדהימים שם שקיבלו אותנו כאילו תמיד היינו שם.

מה מעבר להתנדבות? קפצנו לסיבוב נוסף בעיר הגדולה קוטנו ושוטטנו בשוק הגדול (GRAND MARCHE). נראה שכל דבר שנמצא תחת השמש נמכר שם. מבדים ססגוניים ועד ראשים של קופים לצורכי טקסי הוודו (VODO). בנוסף ישנו 'שוק האומנות' שם אפשר למצוא ממיטב האומנות האפריקאית: כלי נגינה, עבודות עץ מגולפות, ציורים ועוד. את היום קינחנו בטבילה באוקיינוס בחוף ז'אקו וחזרנו הביתה לסונגהאי בכוחות מחודשים לעוד שבוע שמצריך הרבה סבלנות... 

מתחילים לעבוד

 bonjour! bon travail! bon soir!
בוקר טוב! עבודה מהנה! ערב טוב... כך מברכים אחד את השני כשחולפים איש על פניו.
עוד יום חולף לו בכפר הנוער, ונראה לנו שאנו מתחילים להבין את המקום בו אנו נמצאים. ואולי לא?...
האם אנו באמת מבינים כיצד דברים זזים כאן בכפר? האם אנשי סונגהאי מבינים את הכוונות שלנו לעזור באמת ובתמים למקום הזה? או שאולי הפער בין האדם הלבן והשחור הוא כל כך גדול וטבוע בהם ובנו שגם אם נשאר כאן עוד שנים רבות עדיין יהיה החשד הזה, שקיים בין הגזעים בו האדם השחור רואה בנו הלבנים כאובייקט כספי, מקור לעושר וכרטיס הטיסה שלו להיחלצות מהיבשת הזו. האדם שבא להנות ולנצל את היבשת מבלי לסבול את הקושי לחיות בה יום יום.
הדרך לבניית האמון עדיין רבה, אך אנו בטוחים כי בסוף שהותנו כאן יבינו אנשי המקום שהמטרה שלנו משותפת להם- לחיות חיים טובים יותר ביבשת אפריקה.
כמובן שאין כמו עבודה בשטח בכדי להוכיח את כוונתנו. לאחר שערכנו היכרות ראשונית עם המערכת ואספנו נתונים רלוונטיים, גיבשנו שני פרויקטים מרכזיים שאנו עוסקים בהם בימים אלה- שיווק וחינוך.
סונגהאי הוא ארגון ללא מטרת רווח (NGO) שמטרתו הראשית היא להכשיר את הנוער שבא ללמוד כאן עבודה חקלאית ותעשייתית. התוצרת של העבודה נמכרת בחנות ללקוחות פרטיים אך גם לסיטונאים. בנוסף ישנן  2 מסעדות בתוך הכפר המשרתות את תושבי פורטו נובו ומבקרי הכפר. כאן אנו נתקלים בקושי מסויים עם המשימה שהטילו עלינו, שיווק, ביחד עם המגבלה של ארגון מסוג כזה שאסור לו להיות רווחי.
אנו מתמקדים בפיתוח של שני מוצרים, אחד מוצלח שמכירותיו גבוהות (יוגורט) ואחר שמכירותיו נמוכות (סירופ גזר). צורת השיווק תתמקד בעיצוב תווית חדשה ואריזה חדשה. רעיון נוסף שעלה הוא לייצור ולשווק גלידה ביתית שתימכר בחנות.
אנו עתידים להעביר סדנת שירות לקוחות, בשיתוף עם גורמים מקומיים ובנוסף נערוך פילוח שוק ואפיון של הלקוחות המרכזיים.
 בנוסף עיצבנו מודל לאתר אינטרנט משופר שאושר על ידי אנשי המקום ואנו מתחילים בבנייתו. האירוע המרכזי בתחום זה הינו יריד מוצרים שיתקיים בחודשים נובמבר  דצמבר שיכלול דוכני הסברה, מכירה ומשחקים לילדים ואנו נעזור בהכנתו.
קיימת אצלנו תחושה שהציפייה של מנהלי סונגהיי מאיתנו ליצירת תוכנית שיווקית מקיפה ומקצועית הינה מעבר להכשרתנו ולידע שנמצא ברשותנו, אך אנו עושים כמיטב יכולתנו לספק צורך זה אותו הם מעלים בפנינו. אנו מצידנו מתמקדים בעיצוב שיטת עבודה אינטגרלית בין הגורמים הרלוונטיים בסונגהיי. חשוב לנו להבהיר לעובדי המקום את ההבנה  שבעזרת שיתוף פעולה בין המחלקות השונות בכפר ניתן לעבוד בצורה יותר יעילה ולקדם רעיונות חדשים,   יותר מאשר אם הם יצליחו למכור כמות רבה ממוצר כזה או אחר. הרעיון הוא ליצור חשיבה שהיא 'מחוץ לקופסא'  שבעזרתה ניתן להגיע לתובנות חדשות.

הפרויקט החינוכי עוסק בהעלאת המודעות של החניכים בכפר לתחומי המנהיגות, היזמות ועבודת הצוות, כל זאת על מנת לתת להם כלים להתמודדות מעשית לאחר סיום הכשרתם בכפר. בנינו תוכנית חינוך הכוללת שיעורים פרונטאליים וסדנאות מנהיגות שונות. עד כה העברנו 3 פעילויות- פעילות אחת לכל קבוצת חניכים.  אנו רואים בפרויקט זה את 'ספינת הדגל' שלשמה הגענו וכמקום שבו באמת אפשר להשפיע לטווח ארוך. כרגע אנו בשלב תיאום ציפיות עם ראשי סונגהאי אשר רוצים לוודא שהתוכנית שלנו מסתדרת עם רוח סונגהאי (בכל זאת, בארגון כמו בארגון, יש בירוקרטיה) ואנו לא גורמים ל"השחתת" הנוער...
לבקשת מנהל מחלקת גידול הפטריות בכפר,  יצרנו קשר עם בעלי חווה חקלאית בארץ המתמחה בגידול זה , לצורך החלפת מידע והעשרה. נענינו בחיוב על ידי מנהלי חווה בתקוע ואנו בתהליכים של יצירת קשר רציף עמם.
העבודה בכפר סונגהאי, הממוקם בלב סביבה עירונית, גורמת לנו לתחושת מחנק מסוימת. כדי לפצות על שעות המשרד הרבות שאנו צוברים במהלך השבוע,  אנו משתדלים לצאת ולטייל ברחבי בנין.
שבוע שעבר יצאנו לכפר Ganvie הממוקם באמצע אגם מים צפונית לעיר הבירה Cotonuo.
כפר זה הוקם על ידי בני שבט מקומי (Tofinu) שברחו מפני חיילי מלך דהומי  (DAHOMEY)  ששלט באזור במאה ה-17 ורצה להפוך אותם לעבדים. אותם אנשים בנו את הבקתות שלהם על קלונסאות מעץ באמצע אגם גדול וכך הצליחו להסתתר מפני רודפיהם שאמונתם אסרה עליהם להיכנס למים. אנשי המקום מתפרנסים בעיקר מדייג אך גם מתיירות. הסיור שלנו במקום כלל השכרה של סירת עץ עם מנוע אשר שטה לה בנחת בין בתי הכפר (כמובן עם עצירות לקניית מזכרות).

 
 
אל הסירה שלנו הצטרפו שני מטיילים לא צפויים. כאשר עמדנו בנקודת הכניסה לאגם והיינו עסוקים בארגון סירה, שאלו אותנו שני תיירים שהיו מעוניינים גם בביקור בכפר, האם הם יכולים להצטרף אלינו לשייט. כמובן שהסכמנו (ככה הורדנו את העלות לנפש...) וכבדרך אגב שאלנו מאיזו מדינה הם באים? התשובה שלהם הפתיעה אותנו- "אנחנו מלבנון". חייכנו. "למה? מאיפה אתם?" התעניין הלבנוני. "אנחנו שכנים שלכם מדרום" ענינו. "מה?, מסוריה? ירדן?" שאל הלבנוני. "מישראל" הבהרנו לו. בשלב זה נראה כי היה מתח קטן באוויר ולא היינו בטוחים אם הסיור המשותף יצא לפועל אך כעבור כמה שניות התבדו חששותינו. כבר בדרך לסירה החלפנו פרטים לפשר מעשינו בבנין וכך הכרנו את זיאד וחברו אשר עובדים בחברת תקשורת כאן במדינה. זיאד וחברו 'התגלו' כאנשים לבביים ומהשיחות איתם הבנו שיש לנו הרבה מהמשותף- טיולים ואהבה לחומוס!.  פוליטיקה לא הייתה חלק מהשיחה וההומור תפס חלק נכבד בה.  פתאום, במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, הסכסוך שקיים בין ממשלות ישראל ולבנון נראה לנו מטופש ומיותר. כל שנותר לנו הוא להצטער שבגלל ארגון טרור ששולט בפועל בלבנון אנו לא נוכל לבקר בקרוב את זיאד בביתו אשר בביירות.  מי יודע? אולי המשלחת הבאה שתצא מהאוניברסיטה תהיה לשכנה מהצפון? מייד לאחר שסיימנו את השייט פתחנו ערכת קפה וביחד עם כמה עוגיות תיכננו טיולים משותפים בבנין ובלבנון...לאחר מכן, המשכנו לעיר קוטנו שם סעדנו צהריים במסעדה לבנונית עם פיתות וטחינה (החומוס נגמר...).
קינחנו עם בקלוואה ונפרדנו לא לפני שקבענו פעם נוספת להיפגש, אבל בפעם הבאה- רק עם חומוס!     
יום לאחר הטיול עזבה אותנו זיו, חברתנו למשלחת, וחזרה לישראל מסיבות אישיות. נאחל לה רק טוב בהמשך דרכה. "...נשארנו שישה אם סופרים גם אותי..." שר שלמה ארצי, ובתקווה שתקופת הזמן שנותרה לנו תהיה ברוכה בעשייה.

חודש ראשון

אנו שוהים כבר כמעט חודש ימים בכפר 'סונגהאי' אשר בפורטו נובו (PORTO NOVO), בנין.

 כשהודיעו לנו תחילה שמדינת יעד המשלחת שלנו היא חוף השנהב, ידענו למה לצפות. שנה שעברה שהו שם חברי המשלחת הקודמת לאפריקה ולכן ההכנה כללה שיחות רבות עימם על מנת להבין היטב מה מחכה לנו שם- כפר מרוחק הצמוד ליער אקזוטי, בתים מבוץ ומרחבים גדולים של שדות חקלאיים. התכוננו נפשית לשהייה ארוכה בתנאים לא סימפטיים והתחלנו  לחשוב כיצד נבוא לידי ביטוי בהתנדבות  שלנו שמה.                                                                                  

שלושה שבועות לפני הטיסה, הודיעו לנו כי יעד המשלחת שונה למדינה בשם בנין (עד אז לא ידענו שיש כזו מדינה בכלל. מה שנקרא- מדינה שהשימוש שלה הוא בעיקר לפתרון תשחצים...). בשל בחירות שאמורות להיערך בתקופה זו בחוף השנהב הוחלט, לאור ניסיון העבר, כי מוטב שלא נשהה במדינה בזמן הבחירות. התייעצות טלפונית שערכה תמר גולן ביחד עם  בני עומר, שגריר ישראל באזור, שינתה את התוכניות ושלחה אותנו אל חיק האב גוטפריד ולכפר 'סונגהאי                 (SONGHAI)   אותו ייסד, לאחר שהאחרון נענה להצעת השגריר לקבל 7 סטודנטים ישראלים לתקופה של 3 חודשים. במקום בתים מבוץ קיבלנו חדרים ממוזגים (!) עם מקלחת חמה במבנה חדש שהרגע הסתיימה בנייתו, וגולת הכותרת- 3 ארוחות מדושנות המוגשות לפי שעון. בנוסף ,הקצו לנו חדר למשרד בו מיקמנו את המחשבים שהבאנו עימנו כתרומה למקום אותם חיברנו לאינטרנט. חוץ מכמה הפסקות חשמל ביום, אין הרבה תלונות... ללא ספק, לא כך דמיינו את אפריקה...

אנו בתוך העונה הרטובה הקצרה. כל 3 ימים יורד מבול השוטף את הזיעה שהצטברה על גופנו ומעניק לאדמה גוון כתום כהה על רקע הירוק הכהה של עצי המנגו אשר אוטוטו מבשיל הפרי בצמרתם.   בין אכילת אננס לפפאיה, ערכנו פגישה קצרה עם האב גוטפריד על מנת להבין מה הציפיות שלו מאיתנו. הוא רואה אותנו משתלבים בעיקר בבניית מערך שיווק לרעיון של הכפר ולמוצרים שמופקים בו ובכלל זה שיפור אתר האינטרנט הקיים. האמת היא, שלא לשם כך חשבנו שאנו באים לאפריקה. להתעסק בניהול ובשיווק? האם אלו הם לא תחומים השייכים לעולם המערבי שממנו "ברחנו" אנו? איפה ההתמודדות שבהישרדות היום יומית כיאה למדינת עולם שלישי? תנו לנו מצ'טה ובואו נצא לאיזה מסע צייד בג'ונגל!. אך אם נבחן היטב את הדברים נבין כי דווקא כאן, במדינה כמו בנין שהיא אחת העניות ביבשת השחורה האתגר לעזור למקום כמו 'סונגהאי' הוא כפול. תפיסת החיים והלך הרוח שונה לגמרי ממה שאנו מכירים ועל כן גם מה שלנו נראה פשוט לביצוע- לאו דווקא קיים במודעות של האנשים כאן.                                                                                                   

לאחר שבועיים של סיורים בהם עמדנו על טיב המקום והלך הרוח בו, גיבשנו תוכנית עבודה שנראית לנו כחיונית למקום. תקופת הזמן שלנו קצרה יחסית, ולכן הפעילות שלנו חייבת להיות אפקטיבית בעלת התאמה לכישורים שלנו. בנוסף, להמשכיות העבודה שלנו לאחר שנעזוב את הכפר ונחזור ארצה, יש משמעות גדולה ולא פחות חשובה.

חוץ מהנושאים שנתבקשנו לעבוד עליהם עלו בראשינו עוד כמה רעיונות לפרויקטים שהראשי והמשמעותי מביניהם הוא העבודה עם הנוער המקומי שבא להכשרה חקלאית של תקופה של 18 חודשים בכפר. העבודה עם הנוער תכלול בעיקר פעילות משותפת באמצעות חינוך א-פורמאלי שתכלול פיתוח מנהיגות ועבודת צוות. מושגים שאין עליהם דגש בחיי היום יום כאן בכפר.  הפרוייקט השני הראשי יהיה עבודה משותפת עם עובדי החנות, המכירות והשיווק על מנת למצוא דרכים לייעול ושיפור המכירות.                                                                                                                

כדי להבין טוב יותר את ההיסטוריה המקומית ערכנו סיור בדרום מערב בנין בכפר קטן בשם ווידה (Ouidah).

ממקום זה, בחוף קטן בעל חולות לבנים ועצי קוקוס, נשלחו מיליוני בני אדם אל עבר מסע לא נודע. המוני בני אדם הולכו, אזוקים וחפויי ראש אל עבר ספינות אשר נשאו אותם הרחק הרחק, דרך האוקיינוס האטלנטי אל עבר היבשת 'החדשה' שהתגלתה- אמריקה שם הם נהפכו לעבדים. כמחצית מהאנשים לא שרדו את חציית האוקיינוס והושלכו כמזון לכרישים. מי שכן שרד והגיע אל אמריקה, מייד נלקח לסוחר שמכר אותך לעבד לשארית חייך.

                                       

משלוח כמות כזו של עבדים לא יכלה להתבצע ללא שיתוף הפעולה המקומי שהתבצע בין הקולוניאזם ששלט כאן לבין המלכים המקומיים. אותם מלכים תאבי בצע שהחזיקו צבא משלהם מכרו את אחיהם תמורת חפץ כזה או אחר ללא כל רגשי אשמה. בדרך אל הספינה, אותם הכפריים שנתפסו בידי חיילי המלך, חויבו להקיף שבע פעמים עץ שנקלה באמצע דרכם אל החוף באמונה שכך ישכח מהם ביתם, מוצאם ומולדתם ועל כן יהיו מוכנים טוב יותר לחיי העבדות שלפניהם.                 

כיום, אנו שנים רבות לאחר תקופת העבדות 'הקלאסית' ועמוק בתוך ה'עבדות' המודרנית אשר מקדשת צמיחה וקפיטאליזם. בני אפריקה אשר על גבם נבנות המעצמות ממערב, צריכים להתמודד היום עם ההתפתחות בארצם, כאשר ה"עזרה" ממדינות העולם באה לידי ביטוי בעיקר באמצעות ניצול משאבי הטבע שעל אדמתם.                                                    

'אפריקה מרימה את ראשה!'- זוהי סיסמת המקום על פיה מתחנך הנוער העובד כאן, בכפר 'סונגהאי'. שלא כמו אבות         אבותיהם אשר לא היו אחראים לגורלם, לומד הנוער ליטול אחריות לעתידו ולומר לעולם- הנני כאן! וגורלי הוא אך ורק     בידי!